הדור הבא של עמק חפר לא מוכן לשתוק: "העתיד שלנו בסכנה, החטופים זה אנחנו"

מאז תחילת המחאות, הפך צומת העוגן שבעמק חפר לאחד ממוקדי המאבק המרכזיים על דמותה של המדינה. את ההפגנות במקום מובילה קבוצת נשים נחושה מתנועת "חופשי בארצנו", הכוללת את כותבת הטור, רווית אקשטין, ולצידה לנה בר מאיר, שירלי סגל, יעל דקל ומר נטע אראלי בן-אור. כאן, היא כותבת על החיבור העוצמתי והמנצח לנוער העמק, שבחר להצטרף למאבק בכל הכוח.

בבוקר הראשון של שנת הלימודים, ב-1 בספטמבר, מצאתי את עצמי עומדת מול מאות נערות ונערים מעמק חפר. לא היינו בבית הספר אלא בהפגנה בצומת העוגן, מוקד ההפגנות מאז ההפיכה המשטרית. ובמקום ברכת "שנת לימודים פורייה", ציטטתי בפניהם את דבריו של יצחק רבין: "אתם הנוער - תפקידכם למרוד. לא מרד לשם מרדנות אלא מרד לשם שינוי!".

את ההפגנה הזו לא ארגנו אנחנו מובילות מחאת העמק, אלא התיכוניסטים עצמם. בהובלת חנוך כהן, תלמיד י"ב ממשמר השרון, הם קראו להחליף את התרגשות היום הראשון ללימודים במעשה חברתי: שביתה והפגנת סולידריות עם משפחות החטופים. הם עמדו שם מול ממשלה שמפקירה חיילים ואזרחים.ת שנחטפו במשמרת שלהם.

השביתה שלהם היא המרד לשינוי, והמסר שלהם חד וברור: "החטופים זה אנחנו. העתיד שלנו בסכנה, ואנחנו לא מוכנים לשבת בחיבוק ידיים". הם מבינים שהם הבאים בתור להתגייס, אולי תחת אותה ממשלה שתפקיר גם אותם. אלה החיים שלהם, ועל העתיד שלהם הם נלחמים.

כאמא לשלוש בנות וכמחנכת, אני לא מפחדת ממרד הנעורים. תפקידנו, המבוגרים ותפקידה של מערכת החינוך, הוא לתת לדור הצעיר את העובדות לתווך להם את המציאות כפי שהיא ולספק להם כלים דמוקרטיים לשינוי, ולסמוך עליהם שידעו לחבר את הנקודות ולפעול לתיקון. לצערי, מערכת החינוך הממלכתית מוזנחת ומרוסקת כבר שנים, ביד מכוונת כחלק מהפיכה משטרית שמבקשת לחנך לבורות, כדי שלא יצמחו כאן אזרחים חושבים ופעילים. העובדה שהנוער הזה הוכיח אחרת מעידה על תפקודו המקצועי של המסגרת בה הם לומדים ועל החינוך הערכי שקיבלו בבית. היוזמה של נוער העמק סחפה כ50 מוקדים נוספים בארץ ששבתו גם הם. זה מעודד תקווה ונקודת ציון משמעותית במאבק שלנו על המדינה.

ב-7 באוקטובר השמיים נפלו על כולנו. אני איבדתי את מאיה גיבלי בן דוד, אחותי מבחירה מאז ימי התיכון ברופין, בת העמק שנרצחה בכפר עזה. כמו כולם, הייתי שקועה בשברון הלב ובמשפחה שלי ושל מאיה. שתקנו, כי "שקט, יורים". אבל השקט הזה נשבר בפברואר 2024, כשהבנתי שבניגוד לציבור הישראלי, על הממשלה הזו השמיים לא נפלו אלא קרה להם נס. מבחינתם, זה היה הזמן להחזיר לשולחן את חוק ההשתמטות.

הבנתי שאין ברירה וחזרנו להפגנות. בכובע השני שלי אני מובילה את חזית החינוך של תנועת "אמהות בחזית" שייסדה ומובילה עו"ד איילת השחר סיידוף, תנועה שקמה להיאבק למען שיוויון בגיוס בפרט ושיוויון אזרחי בכלל, התנועה מונה היום כ-70 אלף אמהות מרחבי הארץ. יחד עם אמהות לביאות נוספות, מנהלות מאבק עיקש שמשיג תוצאות – בבתי המשפט, בכנסת וברחובות. ההישג הגדול ביותר שלנו הוא פסיקת בג"ץ 9-0 שקבעה: "יש חוק שירות ביטחון אחד במדינה וכולם צריכים להתכנס תחתיו". ואני מוסיפה – יש חוק חינוך ממלכתי אחד, וכל ילד וילדה צריכים להתכנס תחתיו. רק שוויון ייצור פה תיקון אמיתי.

במקביל יש לנו מלחמה לסיים וחטופים.ה להחזיר. כדי להשיג את המטרה הזו הקמנו את קואליצית ארגוני האמהות והנשים בישראל. בה חברות הנשים החזקות העוצמתיות והחכמות, כח נשי מעורר השראה. קראנו לאמהות לקום והן קמו! הקמנו מחנה אמהות בעוטף עזה אליו הגיעו אלפי נשים לאורך 4 ימים. ויצרנו פעולות בשטח. הן הבינו את הכח שלהן ושלנו יחד להציל את חטופינו וילדינו הלוחמים בעזה מהנהגה קיצונית וחסרת אחריות שהפכה מלחמה מוצדקת למלחמה פוליטית על גב ילדינו. במקום בו אין גבולות יש כאוס ואנרכיה. המדינה שלנו ללא גבולות. וכך גם הממשלה הזו. תפקידנו האמהות לשים לזה סוף. לשים גבול!

אנחנו בעיצומו של מאבק היסטורי על דמותה של המדינה - דמוקרטית יהודית המושתתת על ערכי מגילת העצמאות ועשרת הדברות או דיקטטורית משיחית כהניסטית. בין קדושת החיים לקדושת המוות. הטור הזה הוא לא עליי, הוא על כולנו – על הנוער שמרים את ראשו, על האמהות שמגינות על ילדיהן, ועל כל אזרח ואזרחית שלא מוכנים להשלים עם המציאות. ואני מאמינה בכח שלנו ביחד לייצר פה תיקון שינוי עמוק. ועכשיו כשהנוער הצטרף לאמהות שקמו. הגיע הזמן להכריע!

אבל לפני הכל, ומעל הכל – החזירו את החטופים הביתה. עכשיו!