כשהאתוס הציוני במבחן
מדי פעם אני צופה כלא מאמין בצילומי וידיאו של אנשים הקורעים בזעם שלטי תמיכה בדרישה לשחרור החטופים. ואני שואל את עצמי: מה קרה לחברה שכל כך הייתי גאה בה? מה קרה לערכים שבגללם כל ישראלי ידע שהמדינה תעשה הכל להחזיר אותו הביתה - לשיקום או לקבורה?
הציונות נולדה מתובנה חדה: היהודי לא יכול לסמוך רק על חסדי אחרים. כבר בשנת 1903, בעקבות פרעות קישינייב, הבין ביאליק שלא אלוהים הוא זה שיעזור למי שלא פועל למען עצמו. הציונות יצרה דגם יהודי חדש - שבידו האחת מחזיק במחרשה ובספר, ובידו השנייה בנשק. המסר היה ברור: מדינת ישראל תהווה מקלט לכל יהודי בעולם, וכל יהודי יחזור הביתה.
ואכן, במשך עשרות שנים, ישראל הוכיחה נאמנות לערכים אלה. מאנטבה ועד למוסקבה, מעסקת שליט ועד מבצעים סמויים רבים - המסר היה עקבי: אין יהודי שננטש.
הקריסה שחשפה הכל
אסון 7 באוקטובר חשף קריסה באתוס הבסיסי הזה. פתאום גילינו שהישראלי כבר לא מוגן בביתו מבצרו, שצעירים במסיבת טבע יכולים להימצא נטבחים ונחטפים. המערכת לא הייתה שם להגן, והקרקע שהרגישה יציבה הפכה לרעידת אדמה שטלטלה את כל ערכי היסוד עליהם חונכנו.
במקום להתעשת ולהתאחד סביב המשימה המקודשת להחזיר את החטופים, התפרקנו לרסיסים. חלק רואה בדרישה לשחרור החטופים ניסיון פוליטי להפיל ממשלה, במקום להבין שזהו הבסיס לקיומנו כחברה. מחבלי חמאס לא הבחינו בין חילונים לדתיים, מזרחים לאשכנזים. בדיוק כפי שבשואה - כולם נטבחו כיהודים. זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו.
המחיר האמיתי של הפילוג
חלפו שנתיים, ועדיין לא הצלחנו לשחרר את כל החטופים. הפילוג הפנימי לא רק פוגע בנו - הוא מסכן את יהדות העולם כולה. כוחם של היהודים לאורך ההיסטוריה היה באחדותם ובחוכמתם. כשאחדות קורסת, כל הבניין מתערער.
החטופים הם לא רק סיפור אישי של משפחות שבורות - הם מבחן האמת של הציונות. בלי החזרתם, אין לנו חוסן לאומי, אין ערבות הדדית, ואין עתיד משותף. האם נוכל לומר לילדינו שישראל תמיד תהיה שם בשבילם, כשעדיין יש חטופים בעזה?
הדרך להחזיר את גדולת מדינתנו מתחילה בהחזרת החטופים - החיים לשיקום, והנרצחים לקבורה בכבוד בישראל. זו לא רק חובה מוסרית - זו החובה הציונית הבסיסית ביותר.
עם ישראל חי - אבל רק אם נהיה ונפעל ביחד!
הכותב יובל תמיר, הוא קצין מוערך לשעבר בשייטת (חיל הים) ותושב אביחיל, היה מהדמויות המרכזיות והמובילות במאבקם של צוללני השייטת, ילת"מ וחיל הים בקישון. לאחר שחלה בעצמו בסרטן בעקבות צלילות אימון רבות בנחל המזוהם, עמד תמיר בראש המאבק הציבורי להכרה בלוחמי הקומנדו הימי שחלו כנכי צה"ל. מאבקו הנחוש, שהתנהל מול המערכת הצבאית, הביא בסופו של דבר להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהכרה המיוחלת במאות לוחמים ובני משפחותיהם. לאחר שהחלים, הפנה את מרצו ליזמות סביבתית וטכנולוגית.
תגובות ()