בין אתונה לספרטה: החקלאות כמפתח לעתידה של ישראל
השבוע הכריז ראש הממשלה כי ישראל תהפוך ל"סופר ספרטה" עם משק אוטרקי. הצהרה זו מעוררת שאלות יסודיות לגבי עתידה של מדינת ישראל וובכתבה זו אתמקד במקומה של החקלאות הישראלית בחזון הלאומי.
הפרדוקס ההיסטורי
ההיסטוריה לימדה אותנו כי המודל האתונאי - של פתיחות, חדשנות ומדע - הוא שניצח וצמח, בעוד המודל הספרטני נכחד. ישראל זכתה במעמד "מדינת הסטארט-אפ" והייתה בחזית המדע והפיתוח הטכנולוגי, דווקא בזכות אימוץ הגישה האתונאית. הטכנולוגיה המתקדמת אפשרה לנו ניצחונות מוחצים כנגד כל הסיכויים.
עתה, כשמנהיגינו מבקשים להוביל אותנו מ"סופר אתונה" בה היינו עד לפני שנתיים, ל"סופר ספרטה", עולה חשש אמיתי לגבי עתידנו הביטחוני והחברתי.
במאמר זה אתייחס לנושא של בטחון המזון, נושא שמעניין אותנו כחקלאים, ציונים ואנשי הייטק.
בטחון המזון: הבסיס לכל דבר
גם המעבר למשק אוטרקי על פי הגדרת המנהיגים, מחייב קודם כל הבטחת בטחון המזון. הצבא והמדינה צועדים על קיבתם - ללא אספקת מזון יציבה, אין צבא חזק ואין חברה מתפקדת.
בטחון המזון דורש בדיוק את מה שספרטה לא יכלה להציע: טכנולוגיות חדישות, מחקר מדעי מתקדם, חדשנות בתחומי השקיה, התפלת מים, שיפור גנטי של זני גידולים, ופיתוח דשנים יעילים. כל אלה מצריכים להיות "סופר אתונה", לא "סופר ספרטה".
החקלאות הישראלית בסכנה
הפרדוקס המדאיג הוא שבעוד המדינה מכריזה על הצורך במשק מסוגר אוטרקי, מדינת ישראל פועלת בקביעות נגד החקלאות המקומית. במקום לחזק את החקלאי הישראלי ואת מוסדות המחקר והפיתוח החקלאי, המדינה מעודדת יבוא זול ומנוונת ומחלישה את המגזר החקלאי הישראלי וגוזרת דינו למוות איטי.
כשפועלים כדבר והיפוכו, התוצאה איננה ספרטה ואיננה אתונה - אלא כישלון כפול שמסכן את עתידנו.
החקלאות: הרבה יותר ממזון
החקלאות הישראלית מהווה הרבה יותר מאסם המזון הלאומי. היא מייצגת את שלושת עמודי התווך של הציונות המעשית:
בטחון המזון - עצמאות חיונית במציאות של מדינת אי.
ביטחון הגבולות - ההתיישבות החקלאית לאורך גבולותנו מגדירה את ריבונותנו, כפי שקבעו בן גוריון וז'בוטינסקי: "כי רק תלם המחרשה יקבע את גבולנו".
איכות הסביבה - החקלאות מהווה את הריאה הירוקה של המדינה ומאזנת את הפיתוח העירוני, ואיכות הסביבה בה אנו חיים.
הבחירה לפנינו
החברה הישראלית עומדת בפני בחירה קריטית: האם נלך בדרך החכמה של שילוב בין חדשנות אתונאית לביטחון ויצור עצמי אוטרקי, או שנקפוץ לתהום הספרטנית שכבר הוכיחה את כישלונה ההיסטורי?
התשובה טמונה בחיזוק החקלאות הישראלית - לא כזיכרון נוסטלגי, אלא כמנוע טכנולוגי חיוני לעתידנו. השילוב בין ספרטה לאתונה, הוא בלתי נמנע. רק כך נוכל להיות גם בטוחים, וגם להגשים את ערכי הציונית וההתיישבות, וגם משגשגים – להיות אתונה מודרנית דמוקרטית יהודית ופלורליסטית, שיודעת להגן ולקיים את עצמהבאופן עצמאי, וללא תלות במדינות אחרות.
הכותב יובל תמיר, הוא קצין מוערך לשעבר בשייטת (חיל הים) ותושב אביחיל, היה מהדמויות המרכזיות והמובילות במאבקם של צוללני השייטת, ילת"מ וחיל הים בקישון. לאחר שחלה בעצמו בסרטן בעקבות צלילות אימון רבות בנחל המזוהם, עמד תמיר בראש המאבק הציבורי להכרה בלוחמי הקומנדו הימי שחלו כנכי צה"ל. מאבקו הנחוש, שהתנהל מול המערכת הצבאית, הביא בסופו של דבר להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהכרה המיוחלת במאות לוחמים ובני משפחותיהם. לאחר שהחלים, הפנה את מרצו ליזמות סביבתית פורצת דרך וטכנולוגית.
תגובות ()