אחד הדברים שאני הכי אוהבת בספרים, הוא את הלפיתה שלהם. מכירים את זה? כשהספר תופס אותך, שואב פנימה לתוכו ו... רק רוצים לקרוא? ורק חושבים עליו בכל דקה וכל שנייה? כזה.
כשהייתי ילדה נאלצתי לעבור דירה כל שנתיים – מהחסרונות בלהיות בת של איש קבע. היו ימים שהייתי כל כך בודדה, שישבתי על הספסל בכניסה לבית הספר ודיברתי עם העץ שגדל שם, מספרת לו מה קרה לי היום. אני אחזור על זה: דיברתי עם העץ. בהמשך עברתי חרם, שזו חוויה נוראית שאף ילד לא צריך לעבור, חוויתי שנה כ'ילדת חוץ' בקיבוץ, ספגתי בריונות ואלימות והשפלות מצד תלמידים, והתעלמות והתנערות של המערכת. כיף זה לא היה.
ונחזור ללפיתה של הספרים. כשקראתי את הספר "החוקים" של ליאורה גרוסמן, ידעתי מהשורה הראשונה שהוא לא ייצא לי מהראש ומהלב.
זה לא רק בגלל שהוא כתוב כל כך טוב. הוא שונה מספרים אחרים בדרך בה ליאורה בחרה להעביר את הסיפור. יש לנו פה נקודת מבט של שבע דמויות שונות, ואחת מהן היא אפילו כלב. ואחד מהם הוא אפילו ה"רע" של הסיפור, או ליותר דיוק, הסגן של הרע. חלק מהעלילה מועבר באמצעות קומיקס. בכל פרק יש ציורים יפיפיים, כיאה לליאורה שהיא אומנית מהדרגה הראשונה. אף פעם לא קראתי ספר שכזה. מצאתי את עצמי מרותקת לסיפורה של ללה, התלמידה החכמה שעלתה מרוסיה וצריכה להתמודד עם גזענות משולבת בבריונות, מוקפת במורים אטומים או מרושעים או נבערים, במנהלת שבוחרת לראות רק מה שבא לה, ובמבוגרים שהיא לא מרגישה שהיא יכולה לספר להם דבר (ומכאן שמו של הספר, החוקים. יש שלושה, ואחד מהם הוא שלא מספרים כלום למבוגרים, גם ככה הרי אי אפשר לסמוך עליהם).
חוץ מללה, יש עוד שלל דמויות נפלאות, מרגשות, עמוקות ושונות זו מזו, כל אחת עם סיפורה המורכב והמעניין. אני בעיקר אהבתי את מירה, שמתכננת את בריחתה הנועזת מהבית, את שירז שהיא דמות שולית יותר אבל יש לה רגישות מטורפת, ואת אלכס הלוליין.
באופן אירוני, החוויות שעברתי בילדותי הן חלק מהסיבה שנהייתי מורה – כדי שאוכל כן להיות מבוגר שילדים יכולים להיעזר בו, ואולי למנוע מהם לחוות בריונות והשפלה. כשקראתי עכשיו את "החוקים", ליבי נשבר בגלל החוויות שעוברים גיבוריו, אבל גם התאחה מחדש בקתרזיס ביחד איתם. איזה ספר, וואו! אל תוותרו עליו, בין אם אתם הורים או ילדים או מורים או מאיירים - כולם צריכים לקרוא את "החוקים".
החוקים - ליאורה גרוסמן
כנרת זמורה ביתן
320 עמודים
ראיון עם ליאורה גרוסמן
ספרי טיפה על עצמך:
אני מאיירת של יותר ממאה (אבל פחות ממאתיים) ספרי ילדים, אוצרת איור ישראלי, מורה לאיור, ממקימות מאיירימים – בית הספר המקוון לאיור, ולאחרונה הוצאתי לאור ספרי הראשון, "החוקים", שהוא סיפור בשבעה קולות, על שלושה חוקים, שלושה זאבים, וכל מה שצריך לדעת על היער האפל שהוא בית-הספר.
מה היה הכי קשה בעבודה על "החוקים"?
למען האמת, בכל הנוגע לכתיבה –אני כותבת בקלות, נהנית מכל רגע. אין לי קנאת סופרים, מפני שאני עובדת עם סופרים כל חיי כמאיירת, ויודעת עד כמה חשובים הקולות הרבים והשונים, ועד כמה דבילית התחרות הדמיונית ביניהם. את הספר כתבתי בגרסה הרבה יותר אפלה וקצרה לפני עשרים שנה. עבדתי עליו קצת כדי להביא אותו להוצאה לאור, ואז ביצעתי שורה של בחירות מושכלות (אחרי שלושים שנה במקצוע, ידעתי בדיוק מה ואת מי אני רוצה). בחרתי את העורכת שלי בפינצטה מאחר ויש בספר שלי מימד אוטוביוגרפי. נעה מנהיים, מעבר לעובדה שהיא אחת העורכות החשובות בישראל – היא אדם רגיש ועדין בצורה יוצאת דופן. היא ערכה את הספר באמצעות איזמל ולא בעזרת סכין קצבים. לשמחתי – נעה התלהבה, יעל מולצ'דסקי (העורכת האחראית על ילדים ונוער) הסכימה שהספר יצא בהוצאת כנרת, חתמנו חוזה ויצאנו לדרך. זו השתלשלות מקרים מאד נדירה בימינו, ואני אסירת תודה.
אז איפה כן היה אתגר?
באיורים כמובן. כסופרת – אני בטוחה בעצמי. אני כותבת רק בשביל הכיף, זורמת עם מה שיוצא לי ולא לוקחת קשה דחיה. אני לא מתאבדת לעולם על טקסט, ואם ההוצאות דחו אותו, אני לא אוציא אותו לאור בעצמי, כי יש לי עוד טקסטים לעבוד עליהם (וגם כי יש היום עוד פורמטים, שעליהם פחות יודעים בארץ). אבל איור? או-הו. כל האגו שלי יושב במקום הזה. שם יש לי קנאת מאיירים (עזה) בכל מי שמצייר אחרת ממני. שם אני יכולה לבכות שעות בגינה ציבורית, כי לא כללו אותי בתערוכה. כזה.
בספר "החוקים" יש כמעט מאה איורים. עבדתי עליהם ימים ולילות – ליהקתי את גיבורי הספר, עשיתי סטוריבורד מפורט לכל פרק מתשעים ושש פרקיו. שלחתי את הילדים שבחרתי להצטלם בהתאם, ואז ציירתי מהצילומים. אח"כ ציירתי את זה שוב. אח"כ עיבדתי את זה במחשב. אח"כ שנאתי את מה שיצא לי ועשיתי הכל מחדש. זה נמשך שנה שלמה, שזה המון בשביל איורים בשחור לבן. עכשיו אני בתהליך של צביעה ואנימציה של האיורים האלה. אני גם כותבת את הספר השני, שיחתום (כך אני מקווה) את הסיפור, אבל זה לא קשה. זה הכי הכיף.
למה כדאי לקרוא ספרות מקור?
מה שאני הולכת להגיד קשור בצורה מסוימת לקריירה הנוספת שלי כמורה ובעלת בית-ספר לאיור. אני מקדמת ללא הרף את הנושא של איור לוקאלי: הרחוב, הבית, הגן, האנשים שאנחנו באמת רואים מול העיניים. זה הופך ספרי ילדים גנריים למשהו שילדים ישראלים מכל הסוגים יכולים להזדהות איתו. זה נכון גם לפרוזה למבוגרים: נכון, הנושאים עליהם אנחנו כותבים הם אוניברסליים, אבל החוויה שלנו היא מקומית ואין לזה תחליף. אפשר לצרוך ספרות בריטית, צרפתית, יפנית, ולנסוע בעזרתה למקומות רחוקים, אבל איכשהו – היא תמיד תישאר טיפה זרה לנו. כשאנחנו קוראים את הספרות שלנו, עם עולם הערכים שלנו, עם המתח החברתי הספציפי שלנו, ברחובות שלנו, עם הנופים שלנו – אנחנו לגמרי בפנים. רק אנחנו יכולים להבין את זה, רק אנחנו יכולים להרגיש את זה. הספרות הזו היא עלינו.
הספר שלי, לדוגמא – היה יכול מבחינה סיפורית לקרות בכל מקום. זה היה יכול להיות סיפור על שלושה ילדים היספניים בבית-ספר אמריקאי. זה היה יכול להיות סיפור על שלושה ילדים עניים בבית-ספר פרטי בדרום-קוריאה. אבל זה לא, זה סיפור על שלושה ילדים רוסים שגרים בשיכון מתפורר (שכולנו יודעים בדיוק איך הוא נראה). זה סיפור על ילדים במערכת החינוך שלנו (שאותה אנחנו מכירים מעולה). זה סיפור על ילדים עניים, שאבא שלהם שומר בקניון, אמא שלהם מנקה בתים, ואחד מהם נתקע עם מטבע אחרון של עשרה ₪ ומחליט לקנות איתו שקית זנבות-נקניק בסופר (בושה שלא נותנים את זה חינם, כמו לקט שכחה ופאה – שזה כשלעצמו מונח כל כך יהודי). כל החוויות האלה, הן חוויות שלנו. אם היו לספר קוראים בעולם, הם היו נהנים מהסיפור, אבל אנחנו? אלינו זה חודר עד העצם.
שלושה ספרי מקור שאת מאד אוהבת, ועוד שניים מתורגמים
צימאון (שולמית הר-אבן): אחד הספרים הכי מדויקים בשפה העברית. הוא קצר, הוא מרתק, הוא כתוב בסגנון כנעני-סגפני (היתה תנועה כזו, שביקשה לקצץ את כל מה שהמקור שלו לועזי מהספרות המקומית) וכל מילה בו נבחרה בפינצטה. מאסטר-פיס.
אמנות ההכרחי (דורית פלג): אם יש ספר בשפה העברית שמגיע לו פרס נובל, זה האחד הזה. הספר ארוג משני סיפורים, שמשתלבים אחד בשני כמו שתי וערב (ויש גם שטיח וציורים של מאטיס). הלוואי וידעתי לכתוב ככה.
זכרון דברים (יעקב שבתאי): כי זה הספר מקור שאני קוראת שוב ושוב ושוב, כל פעם שאני עצובה. כל פעם שאני בודדה. כל פעם שאני צריכה השראה... אחד הספרים הכי טובים בעולם. גולדמן, צזאר וישראל – שנכשלים כל הזמן בכל דבר, ומסע הזכרון של גולדמן ברחובות תל-אביב הם השיא של הכתיבה הישראלית בעיני.
אני יודעת שאמרת "שלושה", אבל אני רוצה למנות מהר עוד שלושה קאנוניים בעיני: "בזעיר אנפין" המופתי של ירמי פינקוס, "שום גמדים לא יבואו" הנפלא של שרה שילה – שכתבה בעברית של מטה את אחד הספרים הכי אותנטיים שנכתבו פה, ו"מקום אחר בעיר זרה" הספר הכי משמח של מאיה ערד, שנכתב כמו פואמה של פושקין. הקראתי אותו פעם למטוס שלם, כל הדרך ללונדון.
שני ספרים מחו"ל:
לג'יין אייר, שזה הספר שקראתי הכי הרבה בחיים, יש את הפאן-פיקשן הכי מוצלח בעולם. קוראים לו ים סרגאסו הרחב של הסופרת ג'יין ריס (שהיא בשום צורה לא הסופרת שרלוט ברונטה – היא כתבה את המקור). ים סרגאסו הרחב מתאר את סיפורה של ברטה – אשתו חולת-הנפש (המשוגעת בעליית הגג) של מר רוצ'סטר, ואת העסקה הרעה שכפו עליו אביה ואחיה. הוא כתוב אחרת לגמרי מג'יין אייר, והוא פשוט נפלא.
אמן העולם הצף, מאת קאזואו אישיגורו. בדר"כ הוא כותב ספרים שמבוססים באנגליה (שם הוא חי מילדות), אבל האחד הזה קורה ביפן של רגע אחרי המלחמה. הירושימה ונגאסאקי הרוסות, יפן על הברכיים, ואמן הבית הזקן של המשטר הקודם מספר על הרגע הזה, בו השתנה העולם שהכיר. בתור מי שחיים עכשיו בעולם משתנה, זה אולי הסיפור הכי נכון להמליץ עליו, שלא לדבר על היופי שלא היה כמוהו.
רעות וייס, תושבת בית יצחק, היא מחברת רב המכר "מזל של מתחילים"- קומדיה רומנטית המתרחשת בעמק חפר, זוכת פרס גפן 2025.
תגובות ()