לפני כעשור היו אמורים לצאת לאוויר העולם משקפי הגוגל גלאס. היו אנשים שלעגו לרעיון, והיו כאלה שחששו ממנו ומהשלכותיו העתידיות. אני אישית חיכיתי למשקפיים האלה ממש. אבל לא כדי שאוכל לצלם את עצמי עושה סקי לפני עידן הגו פרו. לי היו שאיפות הרבה יותר צנועות: חשבתי שהמשקפיים הללו ישנו את חייהם של מורים ומרצים. יותר, לא אצטרך לשבור את הראש ולזכור המון שמות של תלמידים. המציאות הרבודה שבגוגל גלאס תבוא לעזרתי, ומעל כל תלמיד תהיה תווית עם שמו, ועם כל פרט מידע שאחשוב שרלוונטי לי.

כשקראתי את הספר המעולה "הטמעה", נזכרתי בציפיות ובתקוות שהיו לי כלפי טכנולוגיה פורצת דרך שלא התממשה בסופו של דבר.

פה, יש לנו הצצה מרתקת אל עתיד קרוב, בו טכנולוגיה פורצת דרך כן מגיעה אל העולם, ולאט לאט משפיעה עליו ומשנה אותו מהקצה אל הקצה.

הספר שואל את השאלה הבאה: מה היה קורה לאנושות, לו היינו מטמיעים בתוכנו מכשיר טלפון קטנטן? איך זה היה משפיע על אספקטים שונים של החיים? על עולם הדייטים, על סטודנטים בבחינה, על סוכני מוסד בפעילות סודית ועל מדינות עם משטרים טוטליטריים? ומה לגבי שימושים אחרים, כמו סיוע לחולי לב וחולי אפילפסיה או ניטור חלומות, או אפילו חברות מתחרות שמנסות לייצר תחליפים זולים? ומי בכלל היה מסכים להשתיל בתוכו מכשיר טלפון?

דרך שלל סיפורים קצרים, עם דמויות מתחלפות וגם כאלה שחוזרות, אנחנו עוקבים אחרי המהפכה המדינית והעולמית שיוצר הטלפון המושתל – המצאה ישראלית כמובן, פיתוח של מדענית ואיש הייטק.

נהניתי מהספר מאד. הכתיבה מקורית, חדה ומשכנעת לחלוטין, ברמה ששוכחים שקוראים בדיון. הקצב מצוין. הבחירה בהרבה סיפורים קצרים שמראים את ההשפעה על כל מיני מקומות ואנשים בארץ ובעולם, היא בחירה חכמה והגיונית, שהזכירה לי את פוסט-היסטוריה של אופיר עוז.

המשכתי לחשוב על הספר אחרי שסיימתי אותו. אני לא יודעת אם זו הייתה כוונתו של רווה (נראה לי שכן), אבל הספר השאיר אותי מעט מוטרדת. אני אוהבת טכנולוגיה, אבל יש ב"הטמעה" ובעיקר בשימושים הלא מאד אתיים שמתוארים בסוף הספר משהו מאיים מעט, שרק תורם עוד יותר לריאליזם של הספר. כאילו המציאות שמתוארת בו תתרחש אוטוטו.

כשקוראים על 1200 סוכני הבינה המלאכותית שפרצו למערכות חיצוניות, פתאום המציאות שמתוארת בהטמעה נשמעת פחות ופחות דמיונית.

ספר מצוין, מרתק, מעורר מחשבה וכייפי לקריאה. מדע בדיוני ישראלי אמיתי, כמה כייף שיש כאלה.

הטמעה: רוה גיל-מור

הוצאת שולחן כתיבה מבית מטר

עורכת: דפנה שחורי

358 עמודים

ראיון עם רוה גיל-מור:

ספר בכמה מילים עליך ועל הספר שלך, ואם יש תכנון, גם על הספר הבא:

"הטמעה" עוסק ביחסים המורכבים בין האנושות לבין הטכנולוגיה שהיא מפתחת, איך הטכנולוגיה משפיעה על החברה והתרבות ואיך אף אחד, גם לא היוזמים והמפתחים של הטכנולוגיה, לא ממש מצליח לשלוט בה (מישהו אמר "בינה מלאכותית", או לפני עשרים שנה "רשת חברתית"?)

הילה ברוש היא מדענית שבעבודת הדוקטורט שלה פיתחה טכנולוגיה שיכולה לנצל את אנרגיית הגוף לטעינת מכשירים חשמליים. היא חושבת לפתח קוצב לב שאינו זקוק להחלפת סוללות, אבל בכנס מקרי היא פוגשת את אודי כהן, יזם בתחום הסלולר שמציע לה להקים יחד סטארט אפ שישתיל טלפונים סלולריים בגוף לקוחותיו.

העלילה עוקבת אחרי אמבדיקס, החברה שהשניים מקימים לאורך עשור ורואה איך דמויות שונות (בתחילה בישראל ומאוחר יותר באופן גלובלי) מנצלות את הרעיון למטרותיהן האישיות, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם כוונות היזמים, אבל גם משפיעות על המשך הפיתוח והשיווק.

אני עובד על רעיון לספר נוסף. הוא כנראה יהיה מותחן טכנולוגי יותר קלאסי, אבל עדיין מוקדם לספר יותר...

אני עצמי איש הייטק, מה שאומר שיש לי עבודה תובענית. אם מוסיפים לכך משפחה די גדולה (אני בזוגיות של פרק ב' עם שלושה ילדים שלי, שניים שלה ועוד אחת משותפת, למרות שעכשיו כולם כבר גדולים), המשאב היקר והנדיר ביותר אצלי הוא זמן.

מה שמוביל אותי לשאלה הבאה: מה הכי מאתגר בכתיבת ספר?

אכן, ניהול זמן. הרעיון המקורי לספר נולד בסביבות שנת 2014, מה שאומר שלקח לי למעלה מעשור לסיים אותו, והיו תקופות ארוכות מאוד שבהן הוא ישב במגרה והמתין לי. מצד אחד זה טוב לתת לטקסט להבשיל, ולהתבונן בו שוב אחרי תקופה בעיניים רעננות, ומצד שני – לא צריך להגזים בזה.

בנוסף יש לזכור שמדובר בספר ביכורים, כלומר שלכל אורך הדרך הייתי צריך לשאול את עצמי האם אני בכלל מסוגל לכתוב ספר? האם הוא יהיה מעניין מספיק כדי שמישהו אחר ירצה לקרוא אותו? מישהו אמר תסמונת המתחזה?

למה כדאי לקרוא ספרות מקור?

אני קורא הרבה, ומהרבה סוגות. עיון, דרמה, קומדיה, מדע בדיוני, פנטזיה ורומנים היסטוריים, פחות או יותר הכל הולך. אני קורא גם בעברית וגם באנגלית ומעדיף לקרוא כל ספר בגרסת המקור אם אפשר.

אבל לספרות מקור תמיד היתה לי חיבה מיוחדת. מאיר שלו, עמוס עוז, אשכול נבו ועוד עשרות מחברים יודעים להביע את עצמם בצורה נפלאה בעברית, ולשפה הזו יש רבדים ונדבכים שמייחדים אותה ויוצרים הקשרים שקשה לתרגם (כל מי שניסה פעם לפתור תשבץ הגיון ידע בדיוק על מה אני מדבר).

מעבר לכך, ההקשר הישראלי, החוויה של החיים בארץ המטורפת שלנו והאופי המיוחד של האנשים שגרים כאן הוא משהו שנראה לי שכולנו מתחברים אליו בשנייה ויכולים להזדהות אתו בקלות. לכן אני נמשך פעמים רבות לספרות מקור טובה, ויש המון ממנה.

מה הדבר הכי כייפי בלהיות סופר?

עדיין קשה לי לקרוא לעצמי סופר. אולי עם עוד ספר או שניים ארגיש יותר נוח...

בכל מקרה, העיסוק בכתיבת ספר פותח דלת (או לפחות חלון) לעולם חדש מבחינתי. החופש לבחור את הנושאים בהם הספר עוסק ולכתוב על מה שמעניין אותי, והיכולת להחליט לאן בדיוק העלילה תתפתח ומה יקרה לדמויות הם כמו סוג של כוח-על בתוך העולם של הספר. חשוב כמובן לא לנצל את הכוח הזה לרעה, כי זה גורם לתפניות לא אמינות בעלילה ומוריד מההנאה שבקריאה, אבל זו בדיוק המיומנות שאני חושב שצריך לפתח.

מה היית רוצה להגיד לעצמך מלפני עשרים שנה?

אני חושב שכבר לפני עשרים שנה הייתי בעל מספיק בטחון עצמי כדי לדעת שהעתיד פתוח וניתן להשפיע עליו גם בכיוונים בלתי צפויים. תמיד אהבתי לקרוא ותמיד היה לי סוג של חלום לכתוב ספר יום אחד. האמנתי שאם ארצה בכך מספיק, אגרום לזה לקרות ובמבט לאחור כמובן שאני שמח שזה אכן קרה. אולי הייתי רק אומר לעצמי הצעיר "תמשיך, אתה בכיוון הנכון, יהיה בסדר."

איזה טיפ יש לך, למי שרוצה לכתוב ספר?

אני מרגיש שקצת קטונתי. יש הרבה סוגי אנשים שמגיעים לעולם הזה מהרבה כיוונים, חלקם הרבה יותר מקצוענים ומוכשרים ממני, ואני לא חושב שאני יכול לתת להם טיפים. אני אולי מסוגל להגיד משהו למישהו כמוני, שאוהב לקרוא, אבל ביום יום עוסק במשהו אחר שאיננו כתיבת ספרים, ושיש לו חלום לכתוב ספר יום אחד.

והטיפ הוא: קשה מאוד להתפרנס ממכירת ספרים. אל תוותרו על ה day job שלכם. אם כבר, תכינו תקציב שאותו תידרשו להשקיע בחלום של לראות את הספר שלכם יוצא לאור. אבל זה עדיין לגמרי שווה את זה!

ספרי מקור שמאד אהבת, ועוד שניים מתורגמים:

וואו, קשה לבחור. בספרי המקור הייתי בוחר את "רומן רוסי" של מאיר שלו, את "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו, ואת "מר מאני" של א.ב. יהושע.

ובמתורגמים, רק כדי לבחור מז'אנרים שונים הייתי מציין את "מחר כפול תשע" של אייזק אסימוב ואת "אלף שמשות זוהרות" של חאלד חוסייני.

אבל באמת שיכולתי למנות פה עשרות.

איזו שאלה עוד אף פעם לא שאלו אותך?

הי, זה לא הוגן! אני פה בשביל לענות על שאלות, לא בשביל לשאול אותן! ואם אני אמור לשאול את השאלות, זה לא הגיוני שאצטרך גם לענות עליהן!

ובכלל, כמו שדגלאס אדאמס כתב, אי אפשר שגם השאלות החשובות וגם התשובות עליהן יהיו ידועות באותו זמן ובאותו עולם והתשובה היא כידוע 42, אז אין לנו סיכוי לדעת את השאלה.

ל"הטמעה" ב'עברית'

רעות וייס, תושבת בית יצחק, היא מחברת רב המכר "מזל של מתחילים"- קומדיה רומנטית המתרחשת בעמק חפר, זוכת פרס גפן 2025.